פסק-דין בתיק ע"א 1328/04

זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט ד"ר עדי אזר ז"ל), מיום 10.12.03, בת"א 42168/00, שדחה תביעת נזיקין שהגישה המערערת נגד המשיבים, וחייב את המערערת בהוצאות משפט ושכר-טרחת עו"ד בסך 6,000 ש"ח.

1.                   רקע

(א)                המערערת ובעלה דאז (להלן:- " הבעל") התגוררו יחדיו בבית שבבעלות גיסו של הבעל (להלן:- " הבית"), ובשלב מסוים עלו יחסיהם על שרטון. בשנת 1996 ייצג המשיב 1 (להלן:- " המשיב"), עו"ד במקצועו, את המערערת בהליכי מעמד אישי במסגרת סכסוך נגד הבעל. ביום 21.8.96 הגיע לידי המערערת מכתב ששלח חמה לבעלה, ובו ייעץ לו לרוקן את הבית מתכולתו ולהפכו לבלתי-ראוי למגורים, ובכך לגרום למערערת ולילדיה להתפנות מן הבית. המערערת פנתה למשיב, ציינה שאין בליבה ספק שבעלה יפעל כעצת אביו, וביקשה ממנו לפעול לקבלת צו מניעה האוסר על הבעל להוציא תכולה מן הבית, וצו עיקול על המיטלטלין המצויים בו, על-פי רשימה שהמציאה לו. המערערת פנתה למשיב עוד פעמים מספר כדי לוודא שכך יפעל, והלה הרגיע אותה. ביום 5.11.96 הגיעה המערערת לבית, ומצאה אותו ריק מתוכן: הדלתות, החלונות, האסלות, הברזים, הכיורים וצינורות המים החמים נעקרו ממקומם; הבעל גם ניתק את החשמל ואת הגז. המערערת פנתה למשטרה, וטענה שניתן נגד הבעל צו האוסר עליו לרוקן את הבית מתוכנו, אך המשטרה התנתה את פעולתה בקבלת הצו לידיה. משפנתה המערערת למשיב לקבל עותק מן הצו, התברר לה כי המשיב לא פנה לבית המשפט בהתאם להוראותיה, וממילא לא היה בידיו כל צו. המערערת פנתה בתלונה ללשכת עורכי הדין, ובעקבות תלונתה הוגשה קובלנה נגד המשיב. המשיב הורשע בהתאם להודאתו.

(ב)                 ביום 10.4.00 הגישה המערערת תביעה נגד המשיב ונגד משיבה 2, חברת הביטוח שביטחה אותו במועד האירוע. בכתב התביעה טענה המערערת כי המשיב התרשל בכך שלא פעל להשגת הצו, באופן שגרם לה נזקים. לטענתה, היא וילדיה נאלצו לפנות את הבית בשל מחדל המשיב, וכתוצאה מכך נותרו חסרי קורת גג. המערערת הוסיפה, שאם לא הייתה נאלצת לפנות את ביתה, הייתה יכולה להשיג מבעלה על דרך הפשרה כ-250,000 דולר לנוכח שוויו של הבית. הנזק הנתבע הועמד על סך 1,000,000 ש"ח, שמתוכם 100,000 ש"ח בראש נזק של סבל נפשי, והיתר בגין איבוד זכויותיה וחזקתה בבית, לרבות אובדן היכולת לנהל מו"מ מחמת איבוד "קלף-מיקוח" שהיה בידיה לולא נאלצה להתפנות.

2.                   פסק-דינו של בית משפט קמא

בית משפט קמא דחה את התביעה בקובעו שהמערערת לא הצליחה להוכיח קשר סיבתי בין התרשלות המשיב לבין הנזק שנגרם לה, ככל שנגרם.

במהלך התביעה התברר שאמנם הבעל רוקן את הבית ממיטלטלי המערערת באופן חד-צדדי וכואב, אך בד בבד פעל בהתאם לחובתו לדאוג לה ולילדיהם המשותפים למדור; המיטלטלין הועברו לבית חלופי, שהועמד לרשות המערערת עוד ביום הפינוי. לא הייתה מחלוקת שהבית היה רשום על שם גיסה של המערערת, ושהיא שהתה בו מכוח רשות. המערערת אומנם טענה לזכויות מכוח חזקה בת 8 שנים בבית, והשקעת כספים משותפים להשבחתו, אך בית משפט קמא קבע שלמעט אימרות בעלמא בתצהירה - לא הביאה המערערת כל ראיה שאכן השקיעה כספים כאמור, וטענתה נדחתה.

בית משפט קמא קבע שהמערערת ויתרה על זכויותיה לטובת גיסה, בעלה וחמה, ואין היא רשאית לדרוש מהמשיב את שוויתרה עליו בעצמה.

עוד נקבע בפסק-הדין, שגם אם היה המשיב משיג צו עיקול, עדיין לא היה בכך בהכרח כדי למנוע את הפינוי, מפני שזכויותיה הנטענות של המערערת בבית לא הוכחו. הטעם שהעלתה המערערת, שעניינו החזקה בבית כ"קלף מיקוח" למו"מ עם הבעל, אינו טעם לגיטימי לעילת תביעה נגד המשיב, משום שאין להכיר בזכות משפטית העומדת לבר רשות להתחמק מפינוי לאחר שבוטלה הרשות, לשם הפעלת לחץ לא הוגן לקבל זכויות שאינן שלו. יתרה מזו, צו העיקול ממילא לא היה מונע את ניתוק הבית מרשת החשמל, המים, הגז, וכן לא היה מונע את ניתוק האסלות, החלונות והדלתות.

משלא הוכח קשר סיבתי בין אי הוצאת הצו לבין מניעת הפינוי ואובדן הזכויות הנטענות (שלא הוכח) - דחה בית משפט קמא את התביעה.

3.                   טענות הצדדים בערעור

• (א)                המערערת טוענת שבית משפט קמא שגה כשקבע שהמשיב התבקש להטיל צו עיקול, ולא התייחס לטענתה כי המשיב התבקש לנקוט כל פעולה הנדרשת למניעת פינויה מהבית, למשל: הוצאת צו מניעה. בין היתר, נגרם למערערת נזק בגין האופן שבו בוצע הפינוי, שהותיר צלקת בנפשה. עוד טוענת המערערת, שבית משפט קמא לא נתן את המשקל הראוי לטענתה כי היא ובעלה השביחו את הנכס והשקיעו בו כספים רבים. משלא נסתרה טענה זו, היה על בית המשפט לפסוק שזכותה בבית הוכחה לכאורה. לבסוף נטען, שהסכם הממון בין המערערת למשיב נכרת לאחר הפינוי, ושהמערערת איבדה את יכולתה לנהל מו"מ על פינויה מהבית, באופן שהסב לה נזק.

• (ב)                 המשיב כופר בטענות המערערת, וסומך ידיו על נימוקיו של בית משפט קמא, מן הטעמים שפורטו בפסק-הדין.

4.                   דיון והכרעה

לאחר שעיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובמוצגים, ולאחר ששמענו השלמת טיעון מפי ב"כ המערערת, שוכנענו שדין הערעור להידחות.

(א)                לית מאן דפליג שהמשיב התרשל בתפקידו, אולם בין אם נמנע הוא מלעתור לצו עיקול, שממילא לא היה בו כדי למנוע את הפינוי, ובין אם נמנע מלבקש צו מניעה, שהיה מונע את הפינוי, עדיין לא היה בפעולתו כדי לגרום למערערת נזק בגין אובדן זכויותיה בבית, וזאת מן הטעם שהזכויות הנטענות לא הוכחו לפני בית משפט קמא. ככל שהמערערת הייתה בת רשות שנתגבשה אצלה ציפייה ראויה להגנה להישאר בבית, השקיעה כספים בנכס והשביחה אותו - היה מוטל עליה להוכיח זאת. דא עקא, למעט אמירה סתמית בתצהירה (סע' 21 לתצהיר), לא הובאו מצידה כל ראיות נוספות. משזה מצב הדברים - ממילא לא נגרם למערערת כל נזק בגין אובדן זכויות, ולא קמה זכותה לפיצוי.

קביעת בית משפט קמא כי המערערת לא הוכיחה את זכויותיה במידה הנדרשת במאזן ההסתברות - מקובלת עלינו, ואין מקום להתערב בה.

(ב)                 המערערת טוענת שעצם פינויה מן הבית באופן שבוצע, גרם לה נזק בכך שנמנעה ממנה האפשרות לנהל מו"מ על זכויותיה בנכס עם משפחתו של הבעל, או למצער, להתפנות בדרך שלא הייתה מסבה לה עוגמת נפש. אלא, שהיכולת לנהל מו"מ אינה אינטרס ראוי להגנה בנסיבות העניין. המערערת לא הוכיחה את זכויותיה בבית, ומשרשום הבית על שמו של גיסה שביטל את הרשות שניתנה לה לשהות בו, הרי שיש לראות במערערת מי שמחזיקה בבית שלא כדין, ומבקשת למעשה מבית המשפט שיגן על האינטרס שלה להמשיך לעשות כן, כדי לזכות בתנאים טובים יותר; תנאים שהיא אינה זכאית להם על-פי דין. לכך לא ייתן בית המשפט את ידו, ואין לראות באובדן אינטרס זה של המערערת משום נזק שראוי להכיר בו כבר פיצוי. גם בהקשר זה קביעת בית משפט קמא מקובלת עלינו.

(ג)                  טענה נוספת שנשמעה מפי ב"כ המערערת היא, שהתרשלות המשיב גרמה למערערת סבל נפשי, מתחים ודיכאון, ובראש נזק זה תבעה 100,000 ש"ח (סע' 22 לכתב התביעה). אלא, שטענתה זו לא נתמכה בתשתית עובדתית כלשהי (הטענה נזכרה בקצרה וללא פירוט בסע' 27 לתצהיר המערערת בלבד), מה גם שהיא נזנחה בסיכומים בבית משפט קמא. הלכה היא שטענה שהועלתה בכתב טענות ונזנחה בסיכומים - יראו את בעל הדין שהעלה אותה כמי שוויתר עליה, ובית המשפט לא ישעה לה (ע"א 447/92 הנרי רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2) 102). דין טענה זו של המערערת אף היא - להידחות.